יצאתי לחגוג - אשוב בקרוב (ואולי לא)

מסתבר שאני בגיל השלישי... אז כתבתי 'הגיל השלישי', גלשתי ושום דבר מעניין, מבחינתי, לא מצאתי. הבנתי שיכול להיות שאהיה כאן עוד כשלושים שנים ואני, לא מתאים לי רק להיות, אני רוצה לחיות, בשום אופן לא לשרוד.

בשליש הראשון של חיי הייתי של הורי.

בשליש השני - של המשפחה.

בשליש השלישי - שלי!!! אני.

הגיע הזמן לחגוג. נגמרו ההתחייבויות, לא חייבת להיות בקשר עם הורים של חברים של הילדים... לא צריכה לדאוג שיהיה אוכל במקרר, שיבואו רק אם נחמד ומעניין אצלי. לא חייבת דין וחשבון לאף אחד,אפשר למצוא חברים חדשים שמתאימים לחיי היום. יכולה להחליט איך יראו חיי לפי סדר העדיפויות שלי ובעיקר ללמוד ולהרגיש מה ממלא את נשמתי ולבחור לעסוק בו כשיגרה.

יש שבוחרים בספורט כשיגרה. יש הבוחרים בטיפול בגינה. יש את המבשלים. יש את היוצרים בציור, פיסול או במצלמה. יש הזקוקים לפרלמנט. יש את החייבים לצאת לקניות . אני חייבת לכתוב, לזכור מילים,ניבים ופתגמים, מה שהיום נראה לרבים כמיותר, ארוך ולא מובן. עבורי זהו המזון לנשמה.

בנוסף אני אוהבת לצאת, לגעת, להסתכל גם במה שאסור ולא מקובל.

מה שאסור לספר,לפעמים יכול להסביר חיים שלמים, למצוא את הדרך לחיות אותם.

אסיים בציטוט: "לא משנה כמה לאט אתם מתקדמים, כל עוד אתם לא עוצרים" (אנדי וורהול).